Go to Top

בין חינוך ואלימות

גל האלימות אשר שוטף את מדינת ישראל בחודשים האחרונים לובש פנים רבות ולא פוסח על אף אחד מהמגזרים של החברה הישראלית. נראה כי האלימות כתופעה חברתית, מחלחלת לכל חלקי החברה. החל מבני הנוער ועד ארגוני הפשיעה. היא פוגעת בכלל אזרחי ישראל.

על אף ניסיונות של גורמים פוליטיים לתייג את נגע האלימות כתופעה ייחודית לקהילת הפליטים והעובדים הזרים, עלינו להתמודד בבגרות עם העובדה כי פגעי האלימות לא התחילו עם הגעת העובדים הזרים והפליטים וגם היום היא איננה ייחודית לקהילה זו אשר לא מייצרת מתוכה יותר אלימות מאשר מגזרים אחרים בציבור הישראלי.

תקצר היריעה מכדי לנתח את הגורמים והסיבות המורכבים להתפתחות האלימות, אך אין ספק כי מצוקות חברתיות וכלכליות והיעדר תקווה משפיעים על העלייה של גילוייה, כאשר לכל קהילה או מגזר מצטרפות הנסיבות הייחודיות לו בעניין זה.

ברצוני לגעת בקצרה בקשר בין חינוך ילדים ובני נוער לבין אלימות ולהדגיש את החינוך כגורם מפתח ומשמעותי למניעת אלימות.
גורמי החינוך העיקריים המשפיעים על הילד הינם מערכת החינוך הממלכתית, מערכת החינוך הלא פורמלית (תנועות נוער, חוגים) וכמובן – משפחתו וסביבתו החברתית של הילד.
על כל אחד מאתנו  לבחון באופן אישי את הדרך בה הוא ומשפחתו עוסקים בחינוך. אלימות בני נוער דורשת הקפדה יתרה ואף אחד מאתנו –  מכל רקע סוציו אקונומי שהוא – אינו פטור מתשומת הלב לכך. בסופו של יום אין ההורים יכולים להטיל את האחריות להתנהגות ילדיהם רק על מערכת החינוך וכל הורה לבן "טיפש עשרה" מכיר את צביטת הלב והדאגה המרובה כשהילד יוצא לבלות.

חשוב שנזכור כי חינוך הולם מקטין את הסיכוי להסתבכות באלימות.

הבסיס לחינוך ולדרך ארץ ניתן בבית ובכל זאת למערכת החינוך יש השפעה רבה ועל המדינה לעשות יותר, הרבה יותר.

ע"מ להכשיר את מערכת החינוך להיות סוכנת של שינוי למניעת אלימות, יש לשלב במערכות החינוך הפורמליות והלא פורמליות תכניות לימודיות ממוקדות נגד האלימות. יש להקצות משאבים לפיקוח על אלימות בתוך המסגרות החינוכיות. יש לחזק את המורים והמדריכים בהכשרות ובגיבוי. יש לגייס מורים ומדריכים איכותיים אשר ישמשו מודלים להתנהגות נורמטיבית. על מערכות החינוך לפעול בצורה מערכתית ומתמשכת מגיל הגן ועד לסיום התיכון תוך הקניית עולם ערכי המתנגד לאלימות.
בראש ובראשונה מדובר בעניין תפיסתי – על נבחרי הציבור לגרום למערכת החינוך לתפוס את תפקידה לא רק בערכים של הישגיות והקניית ידע אלא גם (ואולי בעיקר), בהקניית ערכים.

כל הנאמר לעיל לא נועד כדי לפטור את מערכת אכיפת החוק מתפקידה. יחד עם זאת יש לזכור כי פעילותן של מערכות אלה מתמודדת עם מקרי הקצה, עם המקרים בהם נכשלה המערכת החינוכית כולה. כל מקרה בו נדרשים המשטרה וכוחות השיטור העירוניים למיניהם להתמודד עם מקרה אלימות, בפרט אלימות בקרב בני נוער – הוא כישלון של כולנו.
אכן, על גורמי אכיפת החוק להראות נוכחות בשטח, ליזום ובסופו של דבר להעניש בחומרה עברייני אלימות (באמצעות מערכת בתי המשפט כמובן). אך יותר מכך – על הקהילה, עלינו, הורים, מחנכים ואנשי ציבור בשטח, מוטלת האחריות לבדוק, לתחקר וללמוד כל מקרה כזה, להבין מהו שורש הכישלון ולא להתבייש להפיק לקחים.

על החברה הישראלית להשקיע יותר במאבק נגד האלימות, דרך מאמץ של יוזמה, חשיבה יצירתית ותקציבים. אלימות מייצרת אלימות, מזינה את הייאוש ומנציחה את העוני הכלכלי והתרבותי.
זהו החולי האמתי המתפשט בגוף החברה שעלינו להיאבק בו.

אמנון זילברמן מנהל רובע קהילתי דרום תל אביב. ME.D  בניהול חינוכי. מזכיר סניף כפר שלם במפלגת העבודה.

פורסם באתר "עבודה שחורה 09.07.2012